חופשת לידה משמעותית

זה אולי לא הכי זוהר, אבל כשהבת שלי היתה בת חצי שנה החלטתי לעזוב את העבודה ולגדל אותה בבית. נכנסתי להריון אחרי שנים של חיפוש משמעות עד שהגעתי אל בני ברוך ואז הבנתי שאני רוצה להביא ילדה לעולם הזה. אחרי הלידה, התחלתי לעבוד קצת מהבית, בקטנה, יומיים בשבוע, והיתה לי באמת זכות ומתנה גדולה לגדל אותה כך עד שבגיל שלוש וחצי היא התחילה ללכת לגן. כשהתחילו הדיווחים על אלימות במעונות ופעוטונים, שמחתי שמעין היתה איתי בבית בגילאים שעדיין לא יכלה לדבר ולהסביר מה עובר עליה, שמחתי שיכולתי להבין אותה פשוט כי חווינו את החיים ביחד.

והאמת, גם כאשר תינוקות קטנים נשלחים לכל מיני מעונות למינהם, גם אם לא מתעללים בהם פיזית או מילולית, יש כאן בעייתיות גדולה מאוד. אנחנו הולכים לגמרי נגד הטבע. תינוק זקוק ליחס אישי, ליחס אחד על אחד, ובמיוחד להמון המון חום ואהבה. אני מאוד חוששת איך יהיה הדור הבא שגדל ככה, בטוח שהחוסר ביסודות החשובים האלו יבוא לידי ביטוי בבגרותו

אבל בטח שאני לא יכולה להגיד שנשמתי לרווחה. כמו כולם התמלאתי דאגה לילדים שנקלעו לאלימות ועוד יותר לכל אלו שבוודאי סבלו ממנה במקומות שטרם נחשפה, והדאגה הגדולה ביותר היתה ועדיין כלפי העתיד, שגדל פה דור שסופג מכה כזאת וכשיגדל ספק אם יזכור במודע מה חווה, אבל אין ספק שהפגיעה תשאיר את חותמה בדפוסי ההתנהגות ובמצב הריגשי.

עכשיו כשמשבר הקורונה כאן וכל כך הרבה אנשים מחכים לחזור לשגרה, אני רק רוצה לבקש בקשה קטנה. תבדקו טוב טוב לאיזו שיגרה אתם רוצים לחזור, היא באמת היתה כל כך טובה? ברור שגם המצב עכשיו לא מזהיר, אבל באמת שיש כאן הזדמנות לשינוי. יצרנו עולם מאוד עוין, אני בכנות יכולה להגיד שפעמים רבות מצאתי את עצמי שואלת לאיזה מקום הבאתי ילדים.. ופתאום עכשיו הבידוד והסגר יצרו שקט כזה. שאפשר רגע לחשוב, ולפני שאנחנו פותחים שוב הכל מחדש, בואו ננסה לעשות את זה קצת יותר טוב, קצת יותר חכם, לבנות לנו סביבה שבאמת תהיה טובה לנו, סביבה שתאפשר לנו לחיות בקשרים בריאים בינינו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *