תשעה באב שבינינו

הבוקר דני הציע ליוסי להיפגש בשפת הים. עזוב, אמר יוסי, אני לא יכול. למה? שאל דני. אני שומר בין המצרים אמר יוסי בחשש. בבין המצרים קורים דברים לא טובים, אתה מבין. אני מפחד.

דני חשב בקול רם. האם דברים לא טובים קורים רק בתקופת בין המצרים? קורים גם קורים כל הזמן. יוסי הביט בו ואמר, נכון. אתה צודק לגמרי. ותוך שהם מדברים, הרצל חותך את דני, ולינה מהבנק עוקפת את אלכסנדרה בתור, ככה, בלי להתבלבל. אהוד מרמת מנשה, צועק בטלפון קללות נמרצות ליהב שמחוויר, ולא מבין מה קרה לו לזה.

וככה זה ממשיך וקורה בכל רגע ובכל דקה, ובכל מקום. תשעה באב מסמל את מקום החיבור בינינו שנשבר, הפילוג ההורס כל חלקה טובה, והשנאה הממלאת כל חריץ. לא מדובר בבתים הבנוים מאבן, או מקדשים למיניהם. כאלה לא הועילו ולא יועילו. אלא, לקדש את האהבה בינינו, לסדר את היחסים בינינו, ושם לבנות בית מקדש, בית של חיבור ואהבה.

יוסי הביט בדני, ואמר: ת'שמע, אי אפשר להיות תמימים. אנחנו לא ילדים, וברור שהאגו יפרוץ כך או אחרת. נכון. ענה יוסי. אבל יחד עם זאת, בלי שנאה, על פני מה תיבנה האהבה? על מה נניח את הלבנים? איפה תורגש הבנייה בלב שלנו, בטפטים לקיר? בנייה מתרחשת במאמצים ולא כך בלי יגיעה.

דני.. פרס לעצמו מלון, חשב… נכון. נכון לגמרי. והתחיל לצחוק. מה אתה צוחק, שאל יוסי בחיוך. צוחק צוחק. כי זה כל כך נכון. אני כל הזמן בודק את ה"בטן" שלי. אם היא מלאה, אם טוב "לי", אם יש "לי" כל מה שאני צריך. וכולי.

כן. ועל פני זה, על פני הדאגה העצמית, נצא קצת לאחדות, ובית המקדש השלישי יבנה באמת בינינו. זה אפשרי וזה הזמן.